פתאום הודיעו לי שאני....... סבתא.?

מאת – סבתא חוה

מרץ 2000

 

הכל התחיל בטלפון, יום שבת לפני מנוחת הצהרים –

"...אמא, אנחנו באים, כבר בדרך, תכיני אוכל..."

מה לומר ? לא התווכחתי, שמחתי שזכיתי בביקור.

כך, ליד דלת הכניסה באה ההכרזה השמחה - "אנחנו בהריון !..."

בום...!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!... נפלה הכוס...

טוב, אז מה עכשיו ?

לקח לי שנתיים לקלוט את העובדה שהילדה נישאה לאיש,

אז מה זה אומר "אנחנו בהריון", ובכלל למה ?  מה בוער ?

 רק לאחרונה, משגדלו הילדים, התחלתי בחיים שחיכיתי זמן רב להגשים.

 רק התחלתי ליהנות מסדר יום נוח שמותאם רק לי.

סוף סוף אני מתחילה לראות סימנים של שינויים חיוביים בחיי,

רק עכשיו חוזרת להרגיש קצת צעירה ויותר ערנית,

זה לא הזמן שלי לנכדים !!!!!!!!!!!

...והמחשבות שלא נעים לומר בקול רם....

השקעתי בילדים כל כך הרבה, ויתרתי למענם, התחשבתי בצרכיהם –

תכננתי את חיי לפיהם, ואלה- חסרי ההתחשבות...רואים רק את עצמם.

גידלתי אותם לעצמאות, והם – "תופסים" עצמאות עלי...

אין לי עכשיו זמן ללמד אותם להיות הורים...!

התמונות שרצו בדמיוני היו בעיקר איזו מין סבתא אני לא רוצה להיות...

כי אני אשה מודרנית, חופשייה ומאושרת,  עסוקה בהגשמות

של פוטנציאלים, שולטת בחיי ובסביבתי.

וודאי שלא איזו "בויבה" מסורתית, "ספתא" מן העבר...

במיוחד אני זוכרת אחת מבנותיי, היותר חצופה,

מטיחה בי במהלך התבגרותה ובטון המתאים -

 "אוףף, את בדיוק כמו סבתא...",

ובכן – אני לא !!!

ואם בעבר עסקינן, אז עוד אני זוכרת ...

כשבתי הודיעה לי ש"אנחנו מתחתנים" הגבתי בשאלה

"למה, מה קרה...?" . ועכשיו, בהריון שאלתי "איך..?"

זה לא שאני לא יודעת, אני אפילו זוכרת, אבל ככה אני כשמפרקים לי

את מסגרות החשיבה הרגילות שלי והופכים עלי את עולמי.

השלב הבא בתכנון חיי היה כשהודיעו לי

"את איתנו בחדר לידה...לא יולדים לבד...!"

נו שוין, ומה אם לשאול אותי ?

נכון שיש לי ניסיון, נכון שמחמיאה לי ההערכה שלהם

 את היכולות הסופר- אימהיות שלי, אבל בכל זאת –

מה עם לבקש? לתת לי סיכוי לומר לא [גם אם לא הייתי אומרת].

ואז, בחדר הלידה – חמושה במוטיבציה וניסיון

נקרע ליבי מכאבי היולדת, בתי, כי הרי לי לא כאב כל כך,

וישר חשבתי שהצוות "שלי" היה טוב יותר מהצוות שיש לה היום...

נו מילא, זה מה יש.

 

אבל פתאום הוא נולד...

הנכד...קטנטן וצעקן...

ואחזתיו בידיים רועדות ועיניים בוכיות...

משמחה והתרגשות, מתשישות, מהתפרקות.

מה אומר לכם, לוקח זמן להסתגל לתפקיד החדש-

"טא- טא".

זה תפקיד מורכב בלוח הזמנים של החיים, מחייה נפשות.

כך, התגלגלנו לנו שנה וחצי, נכדי ואני, למדנו להכיר זה את זו,

 נדלקנו והתאהבנו, אהבנו לבלות יחד בכל רגע פנוי.

ברקע היו הוריו שניסו לחנך אותנו, אבל מי יכול עלי,

טא- טא היודעת- כל והאהובה. הוא יודע

באיזה צד מרוחה החמאה שלו, הגאון הענק הזה של סבתא...

ובכלל, המדע אומר שבלידה המוח נמחק. עובדה.

ליולדת הוא חוזר תוך מספר חודשים, שנה,

לסבתא – לא חוזר יותר. אין התחדשות. עובדה.

אולי זה הגיל, אולי זה הריח שלהם שאת מתמכרת אליו מיד,

אולי זו ההזדמנות לחיות מחדש דרכם...בכל מקרה

את מגיעה בדיוק לאותה רמה רגשית כמו נכדיך היקירים –

את רק נראית גדולה יותר, מבוגרת יותר,

בעלת תפקידים מוגדרים ביותר.

בלעדיים.

 

...כנראה כדי להתנקם בי...

הודיעו לי יום אחד שוב "אנחנו בהריון", והפעם –

 היו לי רק 4 חודשים לקלוט מה זה אומר.

בתי הניקה ולא ידעה שהיא מתפתחת...

?????

ושוב, אותה מחזוריות.

בסוף הריון קצר והמתנה ארוכה ללידה

הגיעה הבובה – מהר, חזק ומתיש.

ליבי נקרע בין הנסיך הקטן לבין הבובונת שהזכירה כל כך

את בתי כשאני ילדתי אותה...

 

אחרי ההתגייסות העצומה קרסה לה סבתא,

לנוח במיטת חוליה, לגמילה זמנית...

עד שהיולדת תתרגל לתפקד באימהותה.

כמובן, המנוחה היתה מלווה באשמה סבתאית איומה

איך...איך אני עושה לה את זה, ככה נוטשת

אותה לבד בשדות הקרב של האימהות המתלמדת...

והרי אין לה ממי ללמוד, במי להיעזר,

כי בלעדי העולם לא יודע לתפקד כמו שצריך...

...אלו לא הזיות של חום גבוה, כך באמת האמנתי.

ייסורי הגמילה הללו מן האמהות...צרובים בכל חלקה טובה.

והאמת ? האמת היתה מרה מכל...

גאווה אימהית אכלה את ליבי הסבתאי המתקומם -

ילדתי הקטנה מסתדרת נהדר גם בלעדי כי חינכתי אותה לתפארת ישראל.

היא עייפה אבל מתארגנת, נעזרת רבות בבעלה,

מכניסה את הזאטוט למערך הטיפול באחותו החדשה,

ובקיצור – אני כמעט מיותרת...

רק לבשל מדי פעם, וגם זה -  רק לפי הזמנות.

איזה עולם כפוי טובה.

מזל שצוציק החמוד זוכר ימי חסדי איתו ומתגעגע

"טא- טא, בואי לי..."

אני שומעת את הד קולו ממרחקים,

"יום אחד אחזור"...אני זועקת לו חזרה.

 

עצות מחדר הלידה...

 

 

ולפני הכל

תזכורת חשובה –

 

 

סבתא זכרי  !!!

את לא, אני חוזרת, את לא יולדת.

את כאן כי ביקשו ממך עזרה ותמיכה.

זה הכל.

נו נו – עכשיו נראה אותך...

 

ועשי לבתך טובה, אל תתווכחי עם המיילדת –

היא באמת מעודכנת יותר.

 

 

&&&&

כשבתך צריכה לנשום עמוק – עזרי לה, נשמי גם את.

כך לפחות אחת מכן תצליח.

&&&&

כשבתך צריכה ללחוץ – אל תלחצי את ...!!!

ממך לא ייצא תינוק היום. (עלולים לצאת דברים אחרים)

חבקי אותה, עזרי לה ללחוץ תוך כדי תמיכה.

עידוד מרגיע, הנחיות ברורות להחזיק מעמד...

גם נשיקה פה ושם עוזרת.

&&&&

כשכואב לה – תני לה מרחב ביטוי.

זה הכאב שלה.

אל תצעקי איתה...!!!

&&&&

זו הלידה שלה. לכי איתה...

לא במקומה.

&&&&

ואם בעלה, הליברל המודרני איתכן -

הזכירי לו לשתות, לסגור את פיו,

לנשום, שלא יתעלף.

היא צריכה אותו כדי לנגב את הזיעה...

ולפעמים גם לקלל קצת,

אתן יודעות, לשחרר לחץ.

בשביל זה הוא שם.

 

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

כל הכבוד לסבתא !!!